שלישי, 27 יולי 2010 00:00
כשעסקתי בהכנת השיעור על ספרה של ביירון קייטי 'אלף שמות לאושר' הבחנתי לראשונה בדינמיקה שלאחר מכן שבה וחזרה על עצמה.
דינמיקה בה רוחו של הספר, של החכמה כפי שמתוארת בו, של טביעת האצבע האנרגטית של הספר וכותבו שורים עלי וצובעים את חוויתי.
אצל קייטי זה היה מאד חריף. קייטי מדברת על 'זה'. 'זה' כרוח העולם, אלוהים, אהבה. 'זה'.
וה'זה' הזה תפס אותי כמו מערבולת ותבע שאתמסר להובלתו. הזמנתו היתה פראית ונטולת פשרות. ללא משא ומתן.
הנפשות היותר קונקרטיות ופחות פואטיות אסביר שלהעתר לאותו 'ריקוד' מערבל ומסחרר אמר מבחינתי לא להכין את השיעור באופן אותו אני מכינה. להיות ב-let go שתוצאותיו מן הסתם לא ניתנות לחיזוי...פשוט לבוא מוכנה לזרום.
מאחר והתקשיתי לקחת את ההזמנה של 'זה' נאלצתי להתאמץ מאד כדי להביא את עבודתי לידי סיום. הרגשתי כמו אדם ההולך נגד רוח חזקה, שוחה נגד הזרם. אבל לא הייתי מסוגלת להתמסר ל'זה'. את השיעור גמרתי לראשונה, מותשת.
שבוע לאחר מכן כשעבדתי על 'כוחו של הרגע' הזה מאת אקהרט טולה הבחנתי לדאבון לבי שמשהו דומה עומד שוב לקרות. מאחר ולא היתה לי שום כוונה לשחזר זאת, עצרתי,ושיניתי ממנהגי. הייתי קשובה לרוחו של הספר ולשמחתי שיתוף הפעולה ביננו עלה יפה.
מאז, לכל ספר היה את מידת השפעתו עלי ואני רוצה לתאר מעט את השיעור שהסתיים לפני רגעים ספורים שעסק באושו.
בתחילה לא רציתי להכין 'עוד' שיעור. חשבתי שהדבר המתאים לשיעור של אושו זה לשים מוסיקה ולרקוד. לקחת צבעים ולצייר. ושוב נכנעתי לפחד של עצמי.
רשמתי אמונות לחקירה: אני צריכה להכין. אם לא אכין לא אצליח. אם לא אצליח, ילעגו לי\ יחשבו עלי דברים רעים\ יבוזו לי -וזה בלתי נסבל.
אני לא יכולה להרשות לעצמי לא להיות מוכנה. התמסרות זה יפה מאד אבל האחריות עלי.
למרות שפירסמתי את השיעור תחת הכותרת ' אושו- מסטר חגיגת החיים' , השיעור כלל לא העביר אנרגיה של שמחה. הוא עסק בקשר בין חיים ומוות ובהאחזותנו במה שאנו מגדירים כשלנו.
לפני שבוע בדיוק נהרגה בת של חברים שלנו בתאונת דרכים. נערה בת 17.
מה שיצא בשיעור על אושו הוא תמהיל של אושו, שלי ושל הנסיבות.
אני מזמינה את עצמי לחצות את הפחד. יש כאן הזדמנות. כר לנסיונות והתנסויות.
